מרי ארועתי

אוגוסט 2021

כשמדברים על בית, למה בעצם מתכוונים, לארבעה קירות התומכים בקורת גג, לאהבה שעוטפת אותך, לדאגה, לתמיכה, מה המשמעות של בית?

לא פעם בתור ילדה שאלתי את השאלה הזאת, לא פעם ערגתי לחיבוק, לאכפתיות מצד הוריי, התחננתי שישימו לב לקיומי, אבל כשאובדת הדרך מאוד קשה ליישם את הצרכים הבסיסיים. אחרי שנים בהם הבית שלי ושל אחיי, הפך לחורבה עם ארבע קירות, אחרי שכול מה שניתן למוטט נהרס, ובתוך הכאוס לא נשאר זכר למה היא משפחה, רק הארבעה קירות ההם נשארו עומדים ובתוכם ריק אחד גדול.

כשפושטים ממך את התיקווה, את הביטחון, ולא משאירים לך במה להיאחז, אתה מבין שאתה לבד בעולם. אתה מבין שחלומות על שפיות, הם חלומות שלא ניתנים להשגה. כשאתה על תרגולת לשרוד, המטרות משתנות, החיים משתנים, אתה כבר לא מרשה לעצמך להיות ילד. אתה רק כלוא בגוף הצעיר, אבל הנפש שלך התבגרה, למדה על בשרה את מהותם של החיים. האמונה שלך “במערכת,” במשפחה, כבר לא קיימת. אתה מבין שאתה ילד של אף אחד. וההבנה הזאת, שאף אחד לא באמת רוצה אותך, מעירה אותך, גורמת לך לתפוס פיקוד, גורמת לך להבין שזה לשרוד או למות. אתה מפתח עצבי ברזל, וקוצים נפרשים כמעטפת הגנה, ככה אתה חיי, שנים, בהבנה הזאת, בהסתכלות על הארבעה קירות הסוגרים עלייך.

אני הגעתי לכפר ילדה בת אחת עשרה, שכבר עברה סרטן, איבדה עין לטובת ההחלמה, ובתוכה צלקות המעידות על התופת שעברה, ורק הפצע הגדל בקיבתה מעיד על מה שבתוכה – רעב, פחד, שנאה, תחינה, קשת של רגשות העצורים בתוכה. כן מסתבר שרעב הוא צורך קיומי, ובלעדיו לא ניתן להתקיים, אתה יכול לשרוד קללות, מכות, מחלות, אבל רעב היא המחלה שממיתה אותך, שגורמת לגופך להתכווץ עד שאין לך יותר כוח לשאת את עצמך.