אני זוכרת את גן העדן, את היום שבו באנו לראות את הכפר, אני זוכרת שחשבתי בתוכי, מה הולכים למכור לנו, מה המסווה הקסום הזה מסתיר?

כבר אמרתי שאמונה מזמן נטשה את דרכי, חיפשתי את המילכוד ולומר את האמת מצאתי. קשיי ההסתגלות שלי ארכו זמן, לקח לי זמן להבין את החיים החדשים שלי, לאט לאט הבנתי שבכול יום אוכלים, שלא צריך לגנוב אוכל, שהוא פשוט בנמצא. שכול מה שצריך לעשות, זה לגשת ולמרוח לך פרוסה, על הרגלים ישנים קשה לוותר, אני זוכרת את פירורי הלחם שהיו נאגרים, שיהיו לעת צרה, הרי אף אחד לא מבטיח לי מה המחר יביא עימו, ככה זה כשהקרקע נשמטת מתחת לרגלייך, אתה לומד מהר מאוד למצוא את האיזון, אחרת אתה נמצא בסטיסטיקה הלא טובה.

המקום הזה, כפר נרדים, נתן לי לנשום. למצוא את עצמי בתוך כול הכאוס הזה, שקוראים לו חיים. להבין שמותר לי להשמיע את קולי, ושמישהו דואג לצרכים הבסיסיים שלי ואף יותר – חוגים, תקציב ביגוד, שיעורי עזר, פסיכולוג, ובדאגה הזאת, לתת לי אפשרות לעתיד. אפשרות שכשאני אהיה גדולה, אני אהיה אדם חיוני, מתפקד, תורם לחברה, אדם שמצליח להאמין בעצמו ובונה בית, שמקים משפחה, ושומר עליה בחירוף נפש, כי הוא יודע מהי קדושת המשפחה בעיניו, ותמיד ולעולם זוכר מאיפה הוא בא, ואיפה הבית האמיתי שלו, הבית שלי זה כפר נרדים. זה המקום שנתן לי להאמין בעצמי, שעזר לי בימים בהם היה חושך סביבי, שגרם לי לפרוץ אל האור, לאחוז בו ולהאמין שהמחר יגיע, ויביא עימו בשורות חדשות לעולם.

המקום הזה שימש ומשמש בית לילדים, ואני מוכרחה להעיד, שלעבוד עם ילדים כמונו זה לא פשוט, כול אחד מאיתנו סוחב על גבו שק עם טונות של אבק מאוס מהחיים שלו. לא נשאר לנו במה להיאחז אלה בגופנו, שממשיך לשרוד את כול הכאב שיש לעולם להציע לנו, והמקום הזה נותן לנו תיקווה, מחזיר לנו את האמונה, ונותן לנו עתיד. כול מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו, האמרה הזאת נאמרה בימים רחוקים וקשים, ולילדים האלה הימים הקשים האלה הם כאן, ועכשיו והיום אתם מבינים את המשא הזה, במה הוא כרוך, גיוס כסף הוא האמצעי שמשרתת מטרה נעלה, עתיד לילדים שיגדלו והיו כמוכם, אנשים שאיכפת להם מהסובבים אותם, שיאמינו בעצמם, שיאמינו שמשפחה זה משהו אפשרי לקיום.

תראו אותי, אני ההוכחה שהמקום הזה מציל נפשות, היום אני בת 45, נשואה 25 שנים ואימא לשלושה ילדים, עומדת להוציא את הספר הראשון שלי ומאמינה בחלומות.

תאמינו, שהכול אפשרי כשאתה נותן עתיד.