סיגל גדלה בכפר נרדים וגידלה את שלושת אחיה מאז שאיבדו את אימם. תמיד הייתה שם בשביל כולם, רגישה, מצחיקה, עם אור בעיניים וחיוך שלא נגמר.

חברתה הקרובה, שני ביטון, שיתפה אותנו במילים של סיגל באחד מהסרטונים שצילמה:

“איזה כיף שאנחנו אנשים פשוטים, שאנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים, שמה שאנחנו רוצים בעצם זה רק להנות ולרקוד ולהיות משוחררים. אנחנו כולנו אנשים של בוץ בנעליים, בועות סבון ברחבה, קטורת שמגיחה לה מאי שם, של BPM גבוה. אנחנו נעשה מה שאנחנו עושים הכי טוב וזה לרקוד.”

סיגל אהבה לרקוד.

בבוקר השבעה באוקטובר, במסיבה ברעים, היא רקדה, כמו שתמיד עשתה.

כשהייתה לה האפשרות לברוח – היא סירבה לעזוב את חבריה. היא בחרה להישאר. היא שילמה על זה בחייה.

ביום הזה אנחנו מרכינים ראש, זוכרים את סיגל ואת כל הנופלים והנרצחים בשבעה באוקטובר ובכל מערכות ישראל ופעולות האיבה– ומתחייבים להמשיך.

להמשיך את הטוב, את החמלה, את הרגישות.

ולהמשיך לרקוד – כמו שסיגל אהבה.

יהי זכרה ברוך.