שמי אדיר, נולדתי וגדלתי בדימונה. ההורים שלי גרושים ולאבא שלי היום יש אישה חדשה.

אני הילד התשיעי מבין שלוש עשרה אחים. לא תמיד היה פשוט בבית, המצב הכלכלי לא היה קל בכלל וההורים היו צריכים להתרכז בפרנסה ולדאוג לאוכל עבורנו.

בכיתה ח' יצאתי מהבית לפנימייה בפעם הראשונה, לא הסתדרתי שם. הייתי שם פחות משנה, עד שחזרתי לבית בדימונה.

כשהייתי בכיתה ט' הוציאו אותי מהבית בצו בית משפט לפנימיית נוספת, שם הייתי כמעט ארבע שנים, עד שסיימתי תיכון. כמו כל דבר בחיים שלי, גם הכניסה לפנימייה ידעה עליות ומורדות. מהר מאוד התחברתי לאנשים והכרתי את כל אנשי הצוות בכפר. אבל אחרי זמן מה בפנימייה התחילה התדרדרות, תפקדתי פחות טוב בלימודים וגם התחילו בעיות רגשיות וההתנהגותיות. כשגילו בכפר שעישנתי מריחואנה, שלחו אותי לתהליך טיפולי ביחידה להתמכרויות. שם היה לי הכי קשה, לא הסתדרתי בתהליך הזה.

כתנאי לסיום השנה בפנימייה אמרו שיעבירו אותי, אבל שאני חייב לסיים את התהליך בכפר הגמילה . אחרי שסיימתי שלושה חודשי טיפול וגמילה, חזרתי לפנימייה ולתיכון כמו שהובטח לי.

כשסיימתי בפנימייה, הפנו אותי לתכנית "גשר לעצמאות" שם שובצתי באחת הדירות. במקביל לתוכנית התחלתי לימודי תעודה שאני ממש תכף מסיים, אני לומד במסלול הנדסאי מכונות. גם בזמן הלימודים וכשאני בגשר לעצמאות, המשכתי בתכנית טיפול ביחידה להתמכרויות. ואם זה לא מספיק בשביל הלו"ז הצפוף – אז גם שילבתי עבודה. חוויתי הרבה אתגרים בחיים, אבל הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, אני ממשיך לשמור על אופטימיות ואמונה. יש לי חלומות רבים לגבי העתיד שלי, ואני עובד מאוד קשה כדי להגשים אותם. במהלך השנה האחרונה מימנתי בעצמי שיעורי נהיגה ולפני כחודשיים עברתי טסט.

בחודשים האחרונים לקחתי החלטה לשמור על אורח חיים בריא, הפסקתי לעשן סיגריות, אני מקפיד על ריצות ואימוני כושר, ומשתדל לשלב מזון בריא.

כשמדברים על בית, למה בעצם מתכוונים, לארבעה קירות התומכים בקורת גג, לאהבה שעוטפת אותך, לדאגה, לתמיכה, מה המשמעות של בית?

לא פעם בתור ילדה שאלתי את השאלה הזאת, לא פעם ערגתי לחיבוק, לאכפתיות מצד הוריי, התחננתי שישימו לב לקיומי, אבל כשאובדת הדרך מאוד קשה ליישם את הצרכים הבסיסיים. אחרי שנים בהם הבית שלי ושל אחיי, הפך לחורבה עם ארבע קירות, אחרי שכול מה שניתן למוטט נהרס, ובתוך הכאוס לא נשאר זכר למה היא משפחה, רק הארבעה קירות ההם נשארו עומדים ובתוכם ריק אחד גדול.

כשפושטים ממך את התיקווה, את הביטחון, ולא משאירים לך במה להיאחז, אתה מבין שאתה לבד בעולם. אתה מבין שחלומות על שפיות, הם חלומות שלא ניתנים להשגה. כשאתה על תרגולת לשרוד, המטרות משתנות, החיים משתנים, אתה כבר לא מרשה לעצמך להיות ילד. אתה רק כלוא בגוף הצעיר, אבל הנפש שלך התבגרה, למדה על בשרה את מהותם של החיים. האמונה שלך “במערכת,” במשפחה, כבר לא קיימת. אתה מבין שאתה ילד של אף אחד. וההבנה הזאת, שאף אחד לא באמת רוצה אותך, מעירה אותך, גורמת לך לתפוס פיקוד, גורמת לך להבין שזה לשרוד או למות. אתה מפתח עצבי ברזל, וקוצים נפרשים כמעטפת הגנה, ככה אתה חיי, שנים, בהבנה הזאת, בהסתכלות על הארבעה קירות הסוגרים עלייך.

אני הגעתי לכפר ילדה בת אחת עשרה, שכבר עברה סרטן, איבדה עין לטובת ההחלמה, ובתוכה צלקות המעידות על התופת שעברה, ורק הפצע הגדל בקיבתה מעיד על מה שבתוכה – רעב, פחד, שנאה, תחינה, קשת של רגשות העצורים בתוכה. כן מסתבר שרעב הוא צורך קיומי, ובלעדיו לא ניתן להתקיים, אתה יכול לשרוד קללות, מכות, מחלות, אבל רעב היא המחלה שממיתה אותך, שגורמת לגופך להתכווץ עד שאין לך יותר כוח לשאת את עצמך.

 

רמי הגיע אלינו כשהיה בכיתה א'. הוא היה אז ילד שקט, חסר ביטחון שכמעט ולא יצר קשרים חברתיים. היה לו קשיי למידה מהותיים בבית הספר ולכן למד בכיתת חינוך מיוחד.

אמו של רמי, חקמה, מגדלת שמונה ילדים לבדה. לרשה, אב המשפחה, יש אישה שנייה ושישה ילדים ממנה. עקב הפוליגמיה, אימהות רבות מגדלות משפחה מרובת ילדים ללא כל תמיכה. מערכת היחסים בין חקמה לרשה מאוד מורכבת ולא קיימת כמעט שום תקשורת ביניהם.

לרשה אינו עובד, הוא מגיע לעתים רחוקות לבקר את ילדיו ואינו מוכן להתגרש. הוא אף מאיים לקחת ממנה את הילדים. על פי האסלאם, הילדים הולכים אוטומטית למשמורת האב לאחר גירושין.

משפחתו של רמי מצליחה לשרוד בזכות ההטבות שחקמה מקבלת משירותי ביטוח הלאומי המספיקות לצרכיהן הבסיסים בלבד. הם גרים בבית מאבן וכמעט ללא ריהוט, הם ישנים כולם יחד על מזרנים על הרצפה; אין מקלחת, אז הילדים מתרחצים באמבטיה עם מים שהרתיחו באמצעות אש כי גם חשמל אין. הם ניזונים בעיקר ממזון יבש, ומדי פעם חקמה קונה מצרכים טריים בחנות הכפר..

חקמה היא אם שמעניקה לילדיה המון חום ואהבה היא נותנת להם כל מה שהיא יכולה בהתאם ליכולת שלה. היא אישה פשוטה ללא השכלה פורמלית שמקשה עליה לעזור לילדיה בשיעורי בית ובלימודים.

רמי משתתף בכל הפעילויות ומגיע כל יום למועדונית בשמחה . מאז שהתחיל משבר הקורונה, ילדים בני גילו לומדים רוב הזמן בלימוד מרחוק, אך בקהילות הבדואיות, חוסר הטכנולוגיה מונע מהם לעשות זאת. מכאן, החלטנו לפתוח את המועדוניות שלנו בבקרים במקום אחר הצהריים בכדי לאפשר להם ללמוד אצל החונכים, להכין שיעורי בית וכך לצמצמם את הפערים הלימודיים.

לאחר שנה שבה רמי היה אצלנו במועדונית, משרד הרווחה אפשר לנו לטפל גם בשני אחיו הצעירים. יאסין וקמיל, שלצערנו הם מפגרים בחומר הלימודי בהשוואה לחבריהם לכיתה. כאמור, אין לילדים מישהו בבית שיכול לעזור להם לקדם את השכלתם או לפחות לצמצם את הפער.